חסידים שותים מזה | נגיעות חסידיות

הפסוק ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, מגלה לנו רובד נוסף בהתגלות הקדושה. שם שמים קדוש בגלל שהוא בתוכנו. חזל למדו מכאן על החובה של כל יהודי למסור את נפשו על קידוש ה'. השפת אמת מרחיב את המצוה הזו לקידוש ה' בחייו של אדם. עם ישראל הם נושאי הקדושה בעולם, כל אדם יכול לקדש שם שמים בכך שהוא חושף שיש בתוכו יכולת להפגש עם מה שנמצא מעל הטבע ומעל מה שנראה לעין. כשעם ישראל מגלה לעולם שיש בו יסוד ניסי כזה, הוא מקדש את שם ה'. ימי ספירת העומר שהפרשה מצוה עליהם ואנחנו נמצאים בתוכם, היו ימים שבהם עם ישראל נתבע לגלות את הקדושה בתוכו, כך ביציאת מצרים וכך לאורך ההסטוריה כולה.

מהפרשה ליום הזכרון ויום העצמאות: תחת הכותרת קדושים תהיו, אחת המערכות המרכזיות בפרשה היא מערכת המצוות שבין אדם לחברו. חזל אומרים לנו גם שפרשה זו נאמרה בהקהל. השפת אמת לומד מכאן שקדושה ופרטיות הם דברים סותרים. בשביל לפגוש קדושה אדם צריך לפגוש את כלל ישראל. הקדושה בנויה על היכולת שלנו לזהות את המוקד הראשוני שלנו, בו כולנו שותפים, לפני השנויים. זהו השורש האלוקי של הדברים. התורה מציינת את זה בפרשה דרך ואהבת לרעך כמוך, אבל גם דרך איש אמו ואביו תראו, הקשר למרחב שסביבנו, והמקום שממנו אנחנו מגיעים. אנחנו נגשים לימים שבהם אנחנו פוגשים את הקשר לכלל ישראל באופנים רבים. אלו ימי קדושה, שבהם אנחנו צריכים לאחוז באופנים השונים של הכלל, השורשיות, וההתרחבות.

תיאור התורה בפרשה, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, מתיחס לכאורה לאדם העושה, אולם השפת אמת לומד שבני ישראל הם אלו שביכולתם לגלות את החיים שיש בתורה. התורה מבטאת את הקשר שיש בין בני ישראל לקב"ה, שהוא קשר של חיים, הוא נבנה בנתינת האמון שלנו בה', ושל ה' בנו, וככל מערכת של חיים, נתינת האמון הזו מגלה את העולמות שכמוסים בעומק הדברים. כך בני ישראל נותנים אמון בתורה, והתורה מקבלת רבדים של עומק על ידי בני ישראל. ספירת העומר גם היא תקופה שמצוינת בנתינת האמון של בני ישראל בקדוש ברוך הוא, בהליכה אחריו במדבר, ומתוך נתינת האמון הזו מופיעה תורה.

---אחת מאכילות המצוה של ליל הסדר היא אכילת המרור. דרך אכילת המרור אנחנו פוגשים את הקושי שאיתו התמודדנו בגלות. השפת אמת מבאר שאכילת המרור היא דרך לטפל גם בצרות שלנו היום. העובדה שאנחנו מיישירים מבט אל המקומות המרים, ומבטאים את זה שיש לנו מה לאכול מהם, הופכת את הצרה ממשהו שלא ניתן להתמודד איתו, למשהו שאנחנו יכולים להתמודד איתו ואפילו להבנות ממנו. פסח הוא הזדמנות להתבונן כך על מקומות הקושי בחיים. לדברי התפארת שלמה שביעי של פסח היה הרגע שבו עם ישראל יישם את הלמוד הזה, כשעמד מול מצרים והבין את יד ה' שבגלות.

הפרשה מתארת את טהרת המצורע. טהרת המצורע רומזת גם למה שהביא לחטא, הארז לגאות, והצפורים לדיבור. בדרך מיוחדת לומד השפת אמת את דברי חז"ל ורש"י כך שטהרתו של המצורע מתחילה כבר בהשקטתו, בכניסתו להסגר, שבו הוא משקיט את כוחות החיים וממקד אותם. לאחר מכן, אנחנו מצווים לפתוח לו פתח, ולהתחיל להביא את החיים לידי ביטוי בצעדים קטנים. גאולת ליל הסדר התחילה גם היא בהסתגרות של ישראל בתוך בתיהם במצרים, הפרישה של ישראל וההסתגרות שלהם, היא צעד ראשון של חירות, היא שמביאה את החיים לצמוח ממקום חדש ונקי.

פרשת תזריע פותחת את פרשות הטומאה והטהרה, פרשות אלו מפגישות אותנו עם הפחיתות האפשרית שיש באדם. אולם דווקא בתחילת הפרשה אנחנו שומעים על מצות ברית המלה. השפת אמת לומד מכאן שדווקא במקום הזה בו אנחנו פוגשים את המקומות הנמוכים באדם, אנחנו שומעים על מעלתו כמי שיכול לתקן את כל הבריאה. המשך הפרשה שעסוקה במצורע מבררת מה קורה כשהאדם לא עושה את זה. המצורע חי בניתוק בין חוץ ופנים, עולמו הפנימי לא פועל על העור החיצוני. גם כאן אנחנו למדים מתוך הפחיתות על גודל המעלה והיכולת של האדם לחבר מעלה ומטה, חוץ ופנים.

---

שתי מצוות פותחות את הפרשה שלנו תחת הכותרת - תורת העולה - תרומת הדשן, שעסוקה בפנוי שאריות הקרבנות לקראת תחילת העבודה, ומצות אש התמיד. לכאורה שתי מצוות שאינן עיקר הקרבן ובכל זאת הן 'תורת העולה'. השפת אמת רואה בתרומת הדשן ביטוי לעבודת הקרבנות, לאחר כל עבודת הקרבנות נותרת תמצית שיש להרים אותה. לאחר בירור הרע מהמציאות, נותרת תמצית טובה ופנימית שיש לקחת לה'. יש לזה קשר לאש התמיד, העבודה הזו של הבירור נעשית מכחה של בערה פנימית, והיא גם זו שנותנת כח לבערה הפנימית שבאדם להמשך.

ספר ויקרא מחדש ערוץ חדש של קשר בין השם יתברך לבני ישראל. בעוד שבספר שמות ההתגלות היא מלמעלה למטה, בספר ויקרא אנחנו מגלים שהאדם יכול לפנות לה', ועוד יותר מזה להביא לו משהו. עוד יותר מזה, הוא יכול להביא דברים כביכול נמוכים, שעולים על המזבח. בזה מייצג ספר ויקרא את היכולת האנושית לקרב את המעשים שלנו לה'. ביכולת הזו עשוי להיות תמיד פער בינינו לבין ה', ומאידך היא יכולה דווקא להוות ערוץ של התחדשות והתרוממות שאין במדרגות העליונות. במעמד הר סיני עם ישראל הקדים נעשה לנשמע, אך איבד את זה בחטא העגל. בספר ויקרא חוזרים להתקרב דרך המעשים. מחיית עמלק קשורה גם היא להתרוממות של המעשים, ופורים עצמו חושף שהמעשה הגופני תוקן, ועם ישראל מתקרב כבעלי תשובה לה' דווקא מתוך מקומות שנראים רחוקים.

נדבת המשכן היא תהליך תשובה אדיר שעובר עם ישראל מנפילת חטא העגל להשראת שכינה. חזל ציינו את זה דרך דרשה על הביטוי 'משכן העדות' עדות שויתר ה' לישראל על מעשה העגל. השפת אמת לומד מכאן נקודת עומק. המשכן עצמו מהוה עדות, כמו שהתורה מהוה עדות. אולם התורה היא עדות שבה עם ישראל לומד על רצון ה' מבחוץ, המשכן הוא עדות שרצון ה' מוטבע בנו, וגם במצב שבו התרחקנו מהתורה, אנחנו מגלים את הרצון ואת התורה בתוכנו. תהליך זה הוא תהליך תשובה שבה גילוי הרצון בוקע מלמטה, מעבודת התחתונים. העובדה שעם ישראל זוכה להתקרב כבעלי תשובה היא השלמת תהליך התיקון של ספר שמות שבו אנחנו מגלים את רצון ה' בתוכנו גם במצבי הסתר. תהליך דומה עובר עם ישראל גם בפורים שהשפת אמת רואה בו חג הכנה לבית שני.

נדבת המשכן מתוארת בתורה כמעשה שנעשה בהתלהבות גדולה, ואפילו מוגזמת. והמלאכה היתה דים והותר. השפת אמת רואה באופן שבו עם ישראל מתנדב, תקון לחטא העגל. בחטא העגל היתה התלהבות גדולה, אבל ריקה מתוכן. בנדבת המשכן, עם ישראל מתנדב לשם שמים, והראיה שברגע שהוא מצטוה להפסיק, הוא מפסיק, ויכלא העם מהביא. באופן זה נעשה תיקון של תשובה מאהבה, שגם מדייק את האופן שבו האהבה לה' צריכה להופיע.

...הלוחות השניים ניתנים במעמד שונה ממעמד הר סיני. בשקט ובצניעות. חזל אומרים במדרש שהסיבה לכך שהלוחות הראשונים נשברו קשורה לעובדה שהמעמד היה גלוי ורועש. השפת אמת לומד מכאן שיש מעלה לעולם רוחני שנעשה בשקט ובהצנעה. כשאנחנו פוגשים את העולם הרוחני מוצנע, אנחנו מפתחים חושים עמוקים יותר, ומצליחים לגעת ברבדים סמויים שהעולם החיצוני מסתיר.

הצווי על המשכן מתרחש לפי חלק מהפרשנים, לאחר חטא העגל. בפרשה שלנו מופיע צווי על עשיית השמן למשכן. השפת אמת לומד שלצווי זה משמעות חשובה במהלך התיקון של החטא. ה' מראה לישראל שגם במצבי נפילה, יש בהם עדין נקודה טהורה של אור, ודוקא משה רבינו הוא זה שיכול ללמד אותנו למצוא אותה. בעקבות מדרש חז"ל מתברר שנקודת האור הזו יכולה להופיע דוקא מתוך כתישה וזיכוך, כמו עשית השמן. ממילא משתקף כאן גם פתרון לשאלה מדוע חטא העגל מתרחש בנקודה המסוימת הזו.

חזל מתארים את משה מתקשה בעשיית המנורה, עד שהשם אומר לו השלך באש והיא נעשית מאליה. השפת אמת לומד מכאן שיש מקום לקשיים בעבודת השם, עד כדי חוסר יכולת לעמוד בדרישה האלוקית. ומלמד שהשם דורש מהאדם רצון וכוונה שלמים, אולם בעשיית המעשה נותן סיוע. תורה זו מוקדשת לעילוי נשמת הקדוש, תלמידנו היקר זיו חן הי"ד, שמת מות קדושים בעזה השבוע. זיו שכל חייו מלאי רצון וכוונה להשראת שכינה במעשיו. ת.נ צ.ב.ה

הזוהר הקדוש דורש את הפסוק כי ימכור איש את בתו לאמה, על הקדוש ברוך הוא שנתן את הנשמה כאן בעולם הזה. הנשמה היא הקושרת בינינו לקדוש ברוך הוא בקשר טבעי של אבות ובנים. אולם כאן בעולם הזה, בתוך גוף היא מתרחקת ועובדת עבודת עבד. ובכל זאת הפסוק מתאר - לא תצא כצאת העבדים. יש רווח בהמצאותה כאן בעולם. גם התורה נקראת בת לקדוש ברוך הוא, ומסירתה מעולם עליון ומאוחד לעולם מלא בפרטים מעשיים, זו כביכול ירידה אבל גם כאן יש עליה לתורה דווקא מתוך הירידה.

.השפת אמת רואה בהגעתו של יתרו לאחר מלחמת עמלק, חוליה משלימה ליציאת מצרים. יציאת מצרים באה לגלות לעולם את תכנו הפנימי. עולם שנברא בעשרה מאמרות אמור לחשוף את הקשר האלוקי לכל דבר. עמלק ויתרו עומדים כשתי אפשרויות תגובה לזה, האם להתעלם ולהכחיש את הקשר, או להביא אותו לידי ביטוי. יתרו שמתגייר הוא זה שפותח את הפתח לשנוי. ממילא הוא גם מקדים את מתן תורה בכך שהוא מראה שהמטרה של התורה היא להופיע את הקב"ה דרך העולם המעשי. אנחנו רואים שבנוסף לכך יתרו נותן עצה לבני ישראל. דבר שמלמד שלעיתים כשהעולם הפנימי לא בהיר לנו, את הכח נקבל דווקא ממי שבא מבחוץ.

בלב התהליך של קריעת ים סוף זועקים בני ישראל אל ה', משה רבינו מבקש להרגיע את בני ישראל וה' אומר לו - מה תצעק אלי , דבר אל בני ישראל ויסעו. חז"ל במדרש דורשים את דברי ה' אל משה - כבר שמעתי את זעקתך, עוד לפני שזעקת. השפת אמת לומד מכאן דבר עמוק על הקשר שבין ישראל לקב"ה. בניגוד לקשר שמבוסס על מילים, הקשר בין עם ישראל לקב"ה מבוסס על זהות עמוקה, הקול, שמעבר למילים מבטא את זה. כשקשר כזה מתעורר - אין צורך לזעוק. בדרך זו הוא גם מבאר קושי בפשט הפרשה, שהרי משה כלל לא צועק ובכל זאת ה' שומע את צעקתו. התרחשות זו בשלב הזה היא חלק מתהליך הגאולה שמברר איך שגם הצרה, טומנת בחובה גילוי של קשר בין עם ישראל לקב"ה.

הכבדת הלב של פרעה מלווה את כל פרשיות המכות. ה' מכביד את לב פרעה. בפשט מסבירה לנו התורה מדוע פרעה למרות כל המכות ממשיך להשאיר את ישראל במצרים אבל השפת אמת מבקש לראות משהו אחר. הקב"ה אומר למשה - 'אין כח במציאות שבאמת יכול להתנגד למכות אלא אם אני נותן לו כח. אני הוא זה שהכביד את לב פרעה'. דברים אלו חושפים שגם במצרים, גם בכוחות המתנגדים, העוינים אותנו - יש איזה עניין אלוקי שצריך לברר ולהציל - הרי את כל כוחם הם שואבים גם כן מהקב"ה. גם ביציאה ממצרים מספרת התורה שבנ"י לוקחים ממצרים רכוש והיא משתמשת בביטוי 'וינצלו את מצרים' - בנ"י לוקחים ממצרים את הנקודה האלוקית שהחזיקה את מצרים ומצילים אותה מהם, הם מצליחים להבחין שיש גם כאן עניין אלוקי. משה מלמד אותנו שיעור לדורות - גם הכוחות שנראים מנוגדים לקב"ה - מתקיימים כי הקב"ה נותן להם קיום, ועלינו מוטלת המשימה לברר את נוכחותו בכל אתר ואתר.

השאלה האם מציאות מסויימת היא אלוקית או טבעית איננה שאלה של פרשנות זה רק עניין של לפתוח את האזניים לדיבור האלוקי. בפרשתנו משה רבנו מתאר את ליקוי הדיבור שלו כערלות שפתיים, בעוד בפרשות הקודמות הוא הזכיר שהוא כבד פה וכבד לשון - האם זהו אותו הליקוי? מסביר השפת אמת שערלות השפתיים של משה קשורה לתחילת הפסוק 'והם לא ישמעו אליי' - ובגלל שבני ישראל לא שומעים אותי הדיבור שלי פגום. יש כאן יסוד גדול. דיבור הוא חלק מקשר, חלק מהיכולת שלי להבין יותר טוב את עצמי - העובדה שיש מי ששומע היא העוזרת לי להבין את עצמי, להפיק מעצמי החוצה אך מעל הכל לייצר את החיבור המיוחד שנוצר בין דובר למקשיב. ה' נותן למשה פתרון - אהרן יעזור לך לדבר, ומסביר השפת אמת שכוונת הכתוב היא שאהרן יהיה האדם שיקשיב למשה וישמע אותו ובכך יעזור לו לא להיות ערל שפתיים. כל אדם צריך שיהיה מי שישמע אותו. העובדה שבני ישראל בסוף יצליחו להקשיב לקול האלוקי המצוי בתוך מצרים חושפת שבכל מצב ובכל מקום מצוי הקול האלוקי - השאלה היא רק אם אנחנו מוכנים להקשיב. כי אם נקשיב יוותר בינינו חיבור עמוק. קשר של דיבור

פרשת שמות פותחת בפסוק שמתאר את עניינו של כל הספר - הירידה מצרימה והשיעבוד שיעמוד בלב הסיפור. השפת אמת עומד על דיוק חשוב כבר בפסוק הראשון - מה שיורד מצרימה זה השמות של בני ישראל. שם הוא המפגש החיצוני של משהו פנימי עם העולם, לכל דבר הוויה משלו- ולהוויה הזו אנחנו נותנים שם, פעמים רבות השם משקף משהו מהעולם הפנימי אבל הוא נשאר גורם חיצוני המחבר אל החוץ. השפת אמת עומד על כך שזהו עניינה של גלות מצרים - מה שמשועבד במצרים הוא אמנם מאוד פנימי ועמוק, עם ישראל חווה סל גדול ועבדות קשה - אבל נקודתם הפנימית, השורשית - בה לא ניתן געת, אוה לא ניתן לשעבד - נקודה זו היא נקודת האמונה. ממשיך השפת אמת ואומר - במעמד הסנה משה מגלה את הנקודה הזו בדיוק - מבחוץ יש שיח קוצני אך מבפנים יש אש, יש נקודה פנימית עמוקה שלא מכלה את החוץ אך גם לא נכבית. נקודת האמונה מחייה את ישראל ומחזיקה אותם בכל תלאותיהם חושפת שגם בשעות השיעבוד, בשעות מצוקה מלחמה וקושי - כשנראה שמבחוץ משהו מת ונמוך - הלב ער, הסנה בוער באש.