פילוסופיקס

בפרק הזה ג'ון ג'ון ואני נדבר על המשמעויות הפילוסופיות של רובוטים וזומבים. רובוט הוא מכונה שנועדה לעזור או להחליף בני אדם ככל שהדבר נוגע לעבודות "שחורות" או מורכבות מדי שבני אדם לא מעוניינים או יכולים לעשות. לרובוט אין נפש אנושית או סובייקטיביות בצורה של תודעה עצמאית, אבל הוא מכונה שאמורה לפעול באופן עצמאי ככל שזה נוגע לפעולות מסוימת. האם הפיתוחים של אינטליגנציה מלאכותית ישנו את העובדה הזאת לגבי רובוטים? ננסה לענות על זה. הזומבי הפילוסופי או המטאפיסי אמור להיות חיקוי מושלם של בן אדם בעצמו. הוא אמור להיות כל התנהגות אנושית רק בלי נפש. אנחנו ננסה להבין באמצעות טיעון "הזומבי המטאפיסי" של דיוויד צ'אלמרס, האם אפשר להוכיח שהנפש היא דבר שנפרד מכל דבר פיסי אחר בעולם? ועל-ידי כך להוכיח סוג של דואליזם אונטולוגי. וכמובן שנקשור בין הרובוטים חסרי הנפש לזומבים חסרי הנפש איפה שנוכל לאורך הפרק ונעלה נושאים אחרים מהתרבות הפופולרית כמו תמיד. מקווים שתהנו...

בפרק הזה נשוחח על האופן שבו מיתוסים נסמכים על ארכיטיפים. מיתוס בהגדרתו הוא נרטיב מסורתי שמצוי בתרבות מסוימת ועובר מדור לדור. הוא אמור לשמש בתור דוגמא או הסבר לתופעות טבע או התנהלויות אנושיות שאין להן הסבר מדעי או אמפירי ברור, וכתוצאה מכך לעיתים רבות הוא נשען לשם כך על אלמנטים על-טבעיים או כאלה שלא ניתן להוכיח שאכן קיימים. על פי יונג, הארכיטיפים הם קבצי רעיונות שמצויים בלא מודע הקולקטיבי ומופיעים מחדש בכל דור ודור. אפשר לחשוב עליהם בתור ישים מופשטים כמו אידיאות שאין להם הגדרה ברורה, אבל הארכיטיפים הם ביטוי סמלי לדפוסי אופי והתנהגות קונקרטיים שהם חלק בלתי נפרד מהתודעה האנושית, כמו למשל: האגו, הצל, האמא, הגיבור, האיש הזקן החכם ועוד הרבה אחרים. הארכיטיפים מצויים ביסודותיו של כל מיתוס, כי הם המרכיב שמעיד על אמת אנושית כלשהי בתוך מה שהוא בסופו של דבר סיפור על-טבעי קדום. ג'ון ג'ון ואני נחפש ארכיטיפים במיתוסים מודרניים כמו מלחמת הכוכבים ובאטמן, וגם נשאל איך הדבר מתקשר לכל הפיתוחים החדשים ופורצי הדרך שמצויים בתחום של אינטליגנציה מלאכותית.

בפרק הזה, ג'ון ג'ון ואני מדברים על הפילוסופים המערביים שקדמו לתקופתו של סקורטס שהגישה הפילוסופית שלו הייתה רגע מכונן בהיסטוריה של הפילוסופיה. בעיקר נתמקד על החשיבה המדעית של הפרה-סוקרטיים ונשאל כיצד הם עשו לראשונה את ההפרדה בין לוגוס למיתוס. יתר על כן, נשאל כיצד החשיבה המדעית של הפרה-סוקרטיים שלא הייתה מעוגנת בשום מדע קודם שונה מהאופן שבו המדע פועל היום.

בפרק הזה נשוחח על מה זה אומר להיות פסימי מול אופיטימי. ננתח את ההגדרות של המושגים וננסה להבין את הסתירה הפנימית שמצויה אינהרנטית בכל אחד מהם ככל שהדבר נוגע לזמן. כל אחד משני המושגים בנוי על שתי הגדרות דומות: אם אדם הוא פסימי בהוווה ורואה את המציאות העכשווית שבה הוא חי בצורה שלילית, מתקבל על הדעת שהוא יראה את העתיד בצורה שלילית גם כן. אותו הדבר לגבי אופטימיות רק מהכיוון ההפוך, אדם שרואה המציאות שסביבו בצורה חיובית, באופן טבעי יהיה אפשר לחשוב שהוא גם יחשוב על העתיד בצורה כזאת. נצביע על הסתירה שמצויה בכל מושג, מכיוון שכל אחד מהם מכיל לכאורה שתי הנחות שהן מסקנות בשקילות אחת לשנייה, אבל הן לא בהכרח עומדות במבחן המציאות. כידוע אדם יכול להיות אופטימי ולראות את הוויתו כחיובית, אבל את עתידו בצורה שלילית. עצם זה שהוא רואה את האופן שבו הוא רואה הווה לא מהווה תנאי הכרחי או מספיק לכך שהוא יראה את העתיד. אז נשאלת השאלה מה הוא לכאורה במצב כזה, אדם שכזה ייחשב בתור פסימי. מכאן שהראייה העתידית היא זאת שקובעת, אבל אנחנו בכל זאת נתעמת עם השאלה הזאת וננסה להבין אותה לעומק. וגם נדבר על ההשלכות החברתיות קהילתיות של החשיבה הפסימית מול החשיבה האופטימית, ונשאל האם עדיף לחיות בחברה שחבריה הם פסימיים או אופטימיים?

בפרק הזה נדבר על האסכולה הסטואית שידועה בעיקר במושג המפתח שלה "indifferent" שבעצם אמור לשקף איזושהי נטרליות רגשית כלפי איתני הטבע או כל דבר שעליו לא ניתן לשלוט או לשנות, אבל האם זה אומר שסטואים לא מרגישים? הם יכולים להרגיש, אבל הם בוחרים מתי נכון רציונלית להרגיש. הם לא פשוט נותנים לעצמם להיסחף עם הרגש. אנחנו ננתח את העניין הזה לעומק וכמו תמיד נביא דוגמאות מעולם הקומיקס והתרבות הפופולרית.

בפרק הזה ג'ון ג'ון ואני נדבר על ההשקפה הפילוסופית שנקראת אידיאליזם שאומרת שכל העצמים שבאמת קיימים הם רוחניים או אידיאות. נתחיל עם ברקלי שפיתח את האידיאליזם הקלאסי ואז נעבור לאידיאליזם הטרנסצנדנטלי של קאנט שניסה לגשר על המסורת הדיכוטומית של דואליזם גוף ונפש או חומר ורוח שהופיעה לראשונה ב"הגיונות" של דיקרט. לאחר מכן נעבור להוגים שמזוהים עם האסכולה של האידיאליזם הגרמני כפי שהיא קיבלתה ביטוי במאה ה-19. ההוגים שנעסוק בהם בתחום הזה הם: פיכטה, הגל ושלינג. ננסה להבין איך הם ניסו לגשרבין הרוח לחומר באמצעות אידיאליזם מוחלט או סובייקט מוחלט שהוא תודעה שחופשית לנוע ולהשתנות בכל זמן ולאורך ההיסטוריה. האם בעצם מדובר על אלוהים או לא? ננסה לענות על העניין.

בפרק הזה נדבר על ההיבט הקוגניטיבי זיכרון. נעבור על סוגים שונים של זכרונות ואיך הם עובדים כל אחד בנפרד ובתור מכלול גדול יותר שהוא הזיכרון האנושי. נשאל גם שאלות על הצורך להדחיק זיכרון ועל הנזק שיש לזכרונות מסוימים כמו במצב של פוסט-טראומה. נדבר כמובן גם על הנושא של עדות על סבל מעט, מי שרוצה לדעת יותר על הנושא הזה מוזמן לבדוק את הפודקאסט שלנו שנקרא: "עדות על סבל". כמו תמיד נביא דוגמאות מסרטים פופולריים שקשורים לתרבות הקומיקס וננסה לקשר אותם לעניינים שעליהם נדון.

בפרק הזה ג'ון ג'ון ואני מדברים על אמונות וקונספירציות באמצעות השאלה שהציב מייקל שרמר: "מדוע הרציונלים מאמינים בלא רציונלי?" נדון בטיעונים של שרמר עצמו, אבל גם נציע כמה טענות משלנו בתור הסברים. נוסף על כך, נשוחח על התרבות הקונספירטיבית שהתפתחה באמצעות המדיה החברתית וגם על וסרטי קולנוע וסדרות שהם חלק בלתי נפרד מהגל הזה, ואולי אפילו תרמו להיווצרותו.

בפרק הזה נשוחח על המשמעות של ראייה היסטורית. ננסה להבין מנקודת מבט אפסיטמולוגית איך אפשר לאמוד את ערך האמת של אמת היסטורית כפי שהיא באה לידי ביטוי בתרבות, ונשאל באמצעות איזה כלים יש לעשות זאת. נוסף על כך, נתעמק בהרחבה באופן שבו חברה או קבוצה מתאגדת סביב נרטיב משותף שמושתת על הבנה של אמת היסטורית מסוימת בין אם היא נכונה או לא.

בפרק הזה ג'ון ג'ון ואני נדבר על מה הופך סגנון של סדרת סרטים מסוימת לז'אנר. נעשה הבחנה בין ז'אנרים וגם נדבר על שני מונחים בתוך הז'אנר עצמו, כמו ז'אנר ברייקר (שובר ז'אנר) וז'אנר בנדר (מעקם ז'אנר). אפשר לומר שז'אנר בנדר, שרק מעקם את הז'אנר פועל לפי מוסמכות הז'אנר, אבל אז נותן איזשהו טוויסט. הסרט משתמש בציפיות של הצופה מהז'אנר כדי להוביל אותו לסוף מפתיע. לעומת זאת, ז'אנר ברייקר מתרחש כאשר הסרט חותר כנגד הז'אנר של עצמו עד כדי כך שהוא שובר את כל המוסמכות שמרכיבות אותו. בדרך כלל הז'אנר ברייקר יהיה פרודיה על הז'אנר, אבל לא בהכרח. מספיק שהסרט מעלה את מודעות הצופים למוסכמות הז'אנר כדי לשבור אותן. האם מדובר על שבירה אחת או כמה שבירות לאורך הסרט? זאת שאלה שנתעמק בה במהלך השיחה לא מעט. נוסף על כך, נתמקד על ז'אנר המותחן וניתן כמה מאפיינים שמגדירים אותו. ז'אנר המותחן הוא ז'אנר-על שמכיל בתוכו לא מעט תתי-ז'אנר עם מאפיינים מיוחדים משלהם. ננסה להבין את יחסי הגומלין בין המאפיינים הספציפיים של תתי-הז'אנר האלה (כמו סלאשר מוביז למשל) לבין המאפיינים הכלליים של המותחן.

הפעם בתוכנית אנחנו מדברים על איך יש לחשוב על הקריטריונים לאפיין איתם אמת וכיצד יש להגיע לאמת. נוסף על כך, נשאל מהו ערכה של האמת בקהילה. נעבור על שתי גישות לחשיבה על אמת: תיאוריית ההתאמה של האמת, ותיאוריית הלכידות של האמת. הראשונה מדברת על כך שאמת צריכה להיות בהתאמה עם העובדות בשטח. השנייה מתייחסת לרעיון שכל אמת צריכה להתלכד עם מאגר הידע המוכר והידוע לגבי האמת. נפרט על כך אחת מהן בהרחבה ונביא דוגמאות שונות כמו תמיד מהתרבות הפופולרית וממקומות אחרים.

בפרק הזה נשוחח על רוע, נשאל האם מדובר על כוח אבסולוטי שקיים כשלעצמו בצורה אובייקטיבית או שרוע זה עניין סובייקטיבי אנטי ריאליסטי שתמיד מצוי ביחס לאופן שבו אנחנו כבני אדם תופסים מהו טוב? ואם הרוע אכן כזה ויש לו תלות בטוב, אז מה זה אומר על האופן שבו אפשר למדוד או להעריך מהו הטוב השלם כקוטב שמנוגד לרוע שבהגדרתו איננו שלם? כמו תמיד נביא התייחסות של פילוסופים והוגים שונים לקונספט של רוע וננסה להבין את המקום של הרוע בתרבות הפופולרית בין אם דרך סרטים, סדרות או משחקי וידיאו.

בפרק הזה נשוחח על נושא שכבר נגענו בו בעבר בפרקים קודמים בצורות והקשרים שונים. הפעם נתמקד בו לעומק וננסה להבין במדויק על מה מדברים כשמדברים על אינטליגנציה או בינה מלאכותית, האם מדובר על תודעה "חזקה" או "חלשה"? איזה סכנות טמונות בפיתוח של אינטליגנציה מלאכותית עם אוטונומיה מוחלטת שמסוגלת ללמוד ולשפר את עצמה? והאם אנחנו בתור בני אדם מתקרבים לנקודת אל חזור שבה נפתח בינה אומיפוטנטית שמסוגלת לשעבד את כולנו או שאולי מדובר על שלב חדש באבולוציה האנושית שכולו טוב?