טיפול למחשבה - פודקאסט למטפלות ולמטפלים

כמטפלים, אנחנו מלווים תהליכים ולא תמיד קובעים את האופן והזמן בהם הטיפול יסתיים. יש מקרים בהם מטופל או מטופלת יבקשו לעזוב או שנחליט יחד שהטיפול הסתיים, ונעשה תהליך פרידה מסודר. לעומת זאת, ישנם מקרים בהם מטופל או מטופלת יפסיקו להגיע, יפסיקו לענות לנו או ייעלמו. פרידה הוא נושא רחב וגדול שמושפע מההתקשרות הראשונית שלנו ומשפיע בהמון רבדים על מערכות היחסים שלנו לכל אורך חיינו. אפשר להגיד שלאף אחד מאיתנו לא קל עם הנושא של פרידה או נטישה ובגלל המורכבות הזו כולנו גיבשנו בשלב זה או אחר דפוסים שונים של פרידה. אז איך נפרדים בתהליך טיפולי? למה כדאי לשים לב? כמה מפגשים נקדיש לתהליך הפרידה ומה נעשה בהם? ואיך כל זה קשור לדפוסי הפרידה שלנו? איך דפוסי פרידה משפיעים על מערכות היחסים שלנו? בפרק זה אני מדברת על תהליך הפרידה בקליניקה ועל דפוסי הפרידה שלנו - מטופלים ומטפלים גם יחד. האזנה נעימה, דנה.

הנה נושא שמוכר לנו היטב מהקליניקה, אולי גם מהטיפול האישי שלנו: מטופל או מטופלת, ותיקים או לא כל כך, מבקשים לשנות את תדירות הטיפול ולעבור להיפגש פעם בשבועיים. מה אומרים? איך נוהגים? מתי זה אפשרי ומתי זה לא מומלץ? האם לאפשר למטופלים לעבור לפעם בשבועיים? בפרק זה אני מזמינה אתכם לשהות עם השאלה הזו ויורדת לעומקה כדי שנוכל כולנו לבחון אותה לעומק ולהבין - מה קורה כשבקשה כזו עולה? מדוע תמיד תהיינה לבקשה כזו סיבות מוצדקות ומעוגנות במציאות אך תהיה גם סיבה עמוקה יותר - שקשורה למרחב המוגן, לאמון ולקשר הטיפולי. איך המעבר לפעם בשבועיים משפיע על התהליך הטיפולי ולמה עלינו לשים לב? מוזמנות ומוזמנים להאזין, לחשוב על זה, ולשתף אותי במחשבות שהפרק עורר בכן ובכם. האזנה נעימה, דנה

מכירים את זה שאומרים על מישהו "זה האופי שלו"? או שאומרים על מישהי "היא טיפוס טיפוס"? לפעמים נגיד על מישהו שהוא טיפוס "קשה", או על מישהי שהיא "מעופפת", "הוא ליצן", או "הוא חסר עמוד שדרה" ועוד ועוד… מה זה אומר כשאומרים "זה האופי שלי" או "ככה אני"? ממה מורכב האופי שלנו ומה גורם לו להתגבש בדיוק ככה? בפרק זה אני מעמיקה בקווי האופי שלנו הזו ומסבירה איך קווי האישיות והאופי שלנו התגבשו כתגובה אסטרטגית חשובה לילדות המוקדמת. אבל מה עושים כשהאופי שלנו "מפריע" או "תוקע" אותנו? למה חשוב דווקא לעצור ולהודות ל"אופי" שלנו, ואיך עובדים עם האופי שלנו בטיפול בצורה קשובה שמאפשרת בחירה ולא מתיימרת לשנות או לבטל אופי מסוים? מוזמנים ומוזמנות להאזין ולשתף אם אהבתם, דנה.

בפרק זה אני מארחת את קרן דוד הרטמן, מטפלת בפסיכותרפיה גופנית, התמקדות וקונסטלציה, משוררת ועורכת, לשיחה על כסף בקליניקה, בטיפול ובהתפתחות שלנו כמטפלות ומטפלים. כסף זה נושא חשוב, מורכב ולפעמים ממש טעון. למה "לא נעים" לנו כשמדובר בכסף? למה לפעמים קשה לנו לבקש כסף ולדבר עליו בטיפול. איך כסף "מתנהג" בקליניקה כשהוא לא מדובר ואיך הוא משפיע על המאזן ביחסי מטפל-מטופל? איך זה קשור לאחריות שלנו? מדוע כסף הוא למעשה נושא כמו כל נושא בקליניקה - שעולה במערכת יחסים, שמבקש שיח ובהירות, שמזמין אותנו לגדילה והתפתחות. מה קורה לנו עם כסף בשנים הראשונות ולמה זה טבעי והכרחי איך נוכל ללמוד ולהשתפר בנושאים פיננסיים שקשורים להוצאות וניהול הקליניקה? האזנה נעימה, דנה.

בימים רגילים ובמיוחד בימי מלחמה - כולנו זקוקים למשאבים ולויסות. כולנו באותה סירה כרגע, חשים את הכאב והסטרס אבל מנסים לתפקד ולשמור על עצמנו בבית, בעבודה, בהורות ובזוגיות. הפרק הזה אמנם פונה למטפלים אבל הוא רלוונטי ומהותי לכולנו. כמטפלים, הנושא של משאבים ו-Self Care הוא נושא מרכזי ומהותי בשני מישורים: במישור הראשון, כדי שנוכל ללמד את המטופלים שלנו לווסת ולהתחבר למשאבים. כדי שנוכל לטפל בהם תוך הפניית תשומת הלב למשאבים ולא רק לפצע ולקושי. במישור השני: כדי שנהיה מסוגלים לשמור על עצמנו ולמנוע שחיקה: לחזור לויסות, להיטען, להתחבר למשאבים, להיות בנוכחות ומוגנות כדי להיות גם הורים, גם בני זוג, גם מטפלים וגם בקשר קשוב עם עצמנו. מה קורה למשאבים שלנו בימי מלחמה? מה עושים כשמשאבים שעבדו לנו פעם לא עובדים יותר? מה נעשה כשקשה לנו להתחבר ולהיטען? איך אפשר לחזור לבסיס, לאדמה ממנה צומחים המשאבים, ואיך זה קשור לגוף, למרחב ולקשר אנושי? משאבים בימי מלחמה - מוזמנים להאזין ולשתף הלאה. הפרק תומך ומועיל בימים אלו בין אם אם אתם מטפלים ותומכים במטופלים כרגע, ובין אם אתם לא מטפלים אבל רוצים להתחבר למשאבים, לתפקד, להיטען - עבור עצמכם ועבור הקרובים אליכם.

מה הופך טיפול לטיפול משמעותי ומוצלח? מה הופך טיפול לכזה שגם המטפל וגם המטופל יכולים לראות את הפירות, את התמורות ואת החוויה החיובית? בשנות ה-70 של המאה הקודמת התכנסו פרופ' יוג'ין ג'נדלין וחוקרים נוספים למחקר גדול באוניברסיטת שיקגו אשר בודק את השאלה הזו. במסגרת המחקר האזינו ג'נדלין ושותפיו למאות הקלטות של טיפולים בקליניקת המתמחים וגילו שיש משהו משותף שקורה אצל מטופלים שחוו את הטיפול כמשמעותי ומוצלח. מה הם גילו שם? מה הפוך טיפול לטיפול מוצלח? ואיך זה קשור לפיתוח גישת ההתמקדות ולעבודה דרך הקשבה לגוף? מוזמנות ומוזמנים להאזין. דנה.

האם אתם מרגישים מוצפים ומוסחים בתקופה הזו? האם קורה לכם שאתם בקליניקה או בעבודה אבל מרגישים קצת "במקום אחר"? האם יוצא לכם להרגיש נתק או בלבול תוך כדי יום עשייה? האם מוכר לכן המצב שהמוח עמוס בהמון מחשבות בבת אחת? המצב הזה, כשיש לנו הרבה מחשבות בבת אחת ואי אפשר לחשוב בבהירות, כשיש לנו הרבה רגשות בגוף שחלקם אף מתנגשים, עד כדי הצפה, הוא מצב מאוד טבעי ואנושי. במיוחד בתקופה הנוכחית שהיא תקופה מלאת סטרס, חרדה ודאגות - כולנו נאלצים להתמודד עם ימים או רגעים של הצפה ובלבול. מה אפשר לעשות? איזה כלי יכול לעזור לנו בכך? אחת הטכניקות הידועות שלומדים בגישת ההתמקדות נקראת "פינוי מרחב". פינוי מרחב היא טכניקה שמקורה בגישת ההתמקדות ואנו מתרגלים אותה בתחילת סשנים או במהלך היום שלנו כשאנו עמוסים, מבולבלים, מוסחים או מוצפים. פרק זה עוסק בפינוי מרחב ובו אני מציעה לכן ולכם תמצות פשוט ויעיל של הכלי (כי אי אפשר ללמוד התמקדות בפודקאסט) אותו תוכלו ליישם בעצמכם. פינוי מרחב הוא רק חלק קטן מגישת ההתמקדות. מי שרוצה לקרוא עוד על התמקדות - אפשר כאן https://www.danaways.com/blog/categories/%D7%94%D7%AA%D7%9E%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%AA ומי שרוצה ללמוד התמקדות - ב-17 בינואר אני פותחת מחזור חדש של קורס התמקדות בסיס למטפלים - מוזמנות ומוזמנים מאוד.

חנוכה, חג האור, פוגש אותנו קצת אחרת השנה. בתקופת לחימה, בתקופה של כאב ואבל, במצב מתמשך של שגרה משובשת, ערפל ואי וודאות. מה קורה לנו כשקשה לראות את האופק? כשאין הרבה אור ולא ידוע מתי זה ישתפר? מדוע אנו זקוקים לוודאות כבני אנוש ואיך זה קשור לילדות ולהתפתחות שלנו? איך אנחנו עובדים עם אי-וודאות בקליניקה? איך נעים מעמימות לבהירות בגישת ההתמקדות? ומה עושים כשאי אפשר וככה זה כרגע - איך נוכל להכניס עוגנים קטנים של בטחון וודאות באי-וודאות גדולה? נעשה זאת באמצעות הכרה והסכמה ובאמצעות קרקוע ונוכחות. על כל אלו בפרק זה, לכבוד חג חנוכה מוכר אבל שונה. מוזמנים להאזין, לנסות ליישם, ולפתוח פתח לאור למרות התקופה. שיהיה לנו חג מאיר ככל שניתן, שנדליק אורות קטנים ונזכה לאור גדול במהרה. דנה.

מאז אותה שבת שחורה ולאורך כל ימי המלחמה הזו, כולם מדברים על טראומה ופוסט טראומה. כולם אומרים "אנחנו פוסט טראומטיים" או "המלחמה הזו תצלק את כולנו לעד" ועוד ביטויים דומים. אבל האמת היא שלא כולנו נסבול מפוסט-טראומה, רובנו נעבור את זה. זה נכון שרובנו בטראומה כרגע שיש לזה השפעה על מעגלי החיים שלנו, אבל טראומה היא לא הפרעת דחק פוסט טראומטית. מה ההבדל בין טראומה לפוסט טראומה? מה ההבדל בתסמינים ובהגדרה? מתי טראומה הופכת לפוסט טראומה? ואיך זה קשור לתפקיד שלנו כמטפלים ומטפלות אבל גם כבני ובנות אדם. הפרק הזה חשוב בעיני משום שהמודעות לנושא ולהבדלים תעזור לנו כאנשים שעוברים את זה להחזיק תמונה של התמודדות והחלמה, המודעות גם תסייע למי שכן יפתחו פוסט-טראומה לפנות לקבל ליווי טיפולי ותמיכה. מוזמנות ומוזמנים להאזין ולשתף הלאה. דנה.

האם הקדשתם פעם זמן לשהות בתחושה נעימה, לחקור אותה? תחושות נעימות "מחזיקות" פחות. הגוף והנפש שלנו מורגלים להיתקע יותר בתחושות כואבות ומציקות, זו נטייה אנושית לגמרי. איך אפשר לשנות את זה קצת? למה חשוב ללמוד (וללמד מטופלים) לשהות בתחושות נעימות? איך לתרגל את זה? איך מרחיבים תחושה נעימה - ומה הקשר בין שהות בתחושות נעימות לויסות, להתמקדות ולנוכחות שלנו בעולם? מוזמנות ומוזמנים להאזין ולהתחיל לתרגל את זה - נדמה לי שזה נחוץ במיוחד בתקופה הזו.

את הפרק הזה הקלטתי בנקודה מאוד מסוימת, באמצע מלחמה. כמעט חודש אחרי השבת השחורה, כשכולנו עוד בתוך האבל, הכאב, האימה ובאמצע מלחמה בעזה. כולנו בתוך זה יחד, אבל באותה נשימה - כל אחד מאיתנו מגיב אחרת. הכאב משותף, אבל לכל אחד ואחת מאיתנו מבנה, דפוסים, רקע שונה ולכן התגובות שנראה למצב - סביבנו ובקליניקה - שונות. בחרתי בפרק הזה ובנקודת הזמן הזו לדבר על עבודת פנדולציה שהיא עבודה מובנית שיכולה להתאים למי שמרגישים בהצפה, בסטרס גבוה. למי שעובדות ועובדים עם מטופלים זהו כלי פשוט לעבודה ממוקדת שמאפשרת לנו לווסת את מערכת העצבים ולייצר תנועה בין קריסה, הצפה וקושי למשאב וחיוניות. מהי עבודת פנדולציה? איך משתמשים בה בעצמנו או עם מטופלים? מוזמנות ומוזמנים להאזין. שיהיו לנו ימים שקטים, מוגנים ובטוחים. דנה.

איך נלמד את המטופלים שלנו לווסת את עצמם דרך תשומת לב לנוחות? בפרק זה נדבר על ויסות, ובאופן יותר ספציפי על ויסות באמצעות תשומת לב לנוחות ונינוחות. מהו ויסות? מדוע ויסות אינו איזון? מה החשיבות של ויסות לעבודה שלנו בקליניקה? איך נלמד את המטופלים שלנו לווסת את עצמם באמצעות תשומת לב לנוחות ונינוחות - בקליניקה ובחיים. מה אני עושה בתחילת כל טיפול שמלמד את המטופלים להתחיל להכיר את הגוף שלהם, ולהתחיל ללמוד לחוש נוחות ולווסת את עצמם?

שיח קולגות ראשון, בו אני מארחת את קרן דוד הרטמן - מטפלת בפסיכותרפיה גופנית, התמקדות וקונסטלציה משפחתית, משוררת ועורכת. קרן ואני נפגשנו לדבר על סוגיות ונושאים שעולים בקליניקה ובהדרכה כמו למשל: האם לכתוב תוך כדי טיפול או לסכם אחר כך? איך לשמור את סיכומי הטיפולים באופן שתואם לדרישות הביטוח ושומר על מוגנות ופרטיות המטופלים? איך להודיע על חופשה, היעדרות, יום מחלה? מה עושות כשפוגשות מטופל או מטופלת ברחוב? ומה קורה שם ומה אנחנו עושות כשיצאנו מסשן בתחושה שהיה "גרוע"? השיח אינו מחליף הדרכה ונועד לעורר דיון ולהציג אפשרויות לבחירה. אשמח לשמוע מכן ומכם - איך אתם נוהגים בקליניקה בנושאים אלו?

מהו כשל אמפתי? מה הוא משחזר? כיצד משפיע כשל אמפתי על המטופל, על המטפל, על התהליך ועל האווירה בחדר הטיפולים? מה קורה כשאנו או המטופל "מפספסים" כשל אמפתי? איך לעבד ולעבוד עם קשר אמפטי בצורה קשובה וטובה? ומדוע כשל אמפתי הוא הזדמנות מצוינת להתפתחות וגדילה - עבורנו ועבור המטופלים שלנו?

מהם יחסים מקבילים (או "יחסים כפולים") בטיפול? כיצד קשורים "יחסים מקבילים" לאתיקה ולקוד האתי? כיצד פוגעים יחסים מקבילים במרחב המוגן והבטוח של המטופל? למה כדאי גם למטופלים להכיר את הנושא של יחסים מקבילים? איך נזהה כמטופלים "נורות אדומות" בטיפול שלנו?

מכירים את זה שלפעמים אנחנו יודעים מה המטופל צריך לעשות או מה הוא הולך להגיד? ומה לגבי רגעים ותקופות בהן עולה בנו ביקורת או שיפוטיות כלפי מטופלים? מהם "סימני קריאה" בטיפול ואיך הם מורגשים? איך ננוע מסימני קריאה לסימני שאלה, ומה זה יאפשר? מהי "עמדה סקרנית" ואיך נתרגל אותה בטיפול ובקליניקה?

למה אני לא משתפת תיאורי מקרה ולא כותבת על מטופלים ומטופלות ברשתות חברתיות? על הקשר בין השיווק שלנו לבין המוגנות של המטופלים שלנו. על הבעיה האתית והטיפולית בשיתוף מידע מהקליניקה (אפילו אם זה בשינוי פרטים ובהסכמה). וגם - איך בכל זאת לכתוב ולשווק בלי לפגוע במוגנות ובתהליכים טיפוליים?

מהי חשיבותה של שיחה טלפונית ראשונה עם מטופלים פוטנציאליים? על מה נדבר בשיחה ראשונה, מה נשאל ואיך נשמור על מבנה ומשך השיחה?

מהו "מרחב בטוח"? מהו "מרחב בטוח דיו" בטיפול? באילו דרכים נוכל לעודד בטחון ומוגנות בקליניקה, ומה זה יאפשר למטופלות ולמטופלים שלנו?

למה אנחנו מטפלים? למה בחרנו להיות מטפלים? ואיך זה קשור לסיפור האישי שלנו? מה הקשר בין הריפוי האישי שלנו לתהליכי ריפוי שאנחנו מלווים בקליניקה?